<h1>סמ"ג עשין סימן מ"ח</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מצות עשה לקדש אשה בכסף או בשטר או בביאה וכולן בעדים (עי' רמב"ם אישות פ"א הל' א'—ב') כמו ששנינו בתחילת מסכת קדושין. בכסף מנלן דכתיב (דברים כ"ד א') כי יקח איש אשה ובעלה, אין קיחה אלא בכסף דכתיב הכא כי יקח איש אשה וכתיב התם (בראשית כ"ג י"ג) נתתי כסף השדה קח ממני, מה קיחה האמורה שם כסף אף קיחה האמורה כאן כסף. ושיעור הכסף בפרוטה ובשוה פרוטה כבית הילל וכמה היא פרוטה אחד בשמונה באיסר האיטלקי. וכבר בארנו על פי הקבלה (עשה מ"ה) שהפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי. בשטר כיצד כתב (לה) [לו] על הנייר או על החרס אפילו שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאנתו הרי זו מקודשת (ט' א'). ומן התורה מניין שמתקדשת בשטר דכתיב ויצאה והיתה מה יציאה בשטר אף הוויה בשטר (ה' א'). ומתקדשת בביאה מן התורה דכתיב ובעלה (ד' ב'). וצריך עדים לזה (ס"ה א').
אין האשה מתקדשת אלא לרצונה, שנאמר (דברים כ"ד ב') והלכה והיתה משמעות המקרא [הוא] שמתקדשת מדעתה (רש"י יבמות י"ט ב' ד"ה קדושין), והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת, אבל האיש שאנסוהו שיקחנה בעל כרחו הרי זו מקודשת (ע"פ לשון רמב"ם אישות פ"ד ה"א) לאמימר, ולמר בר רב אשי אינה מקודשת כדאיתא בפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ח ב') והגאונים תופשין עיקר דברי מר בר רב אשי. יש לאיש לקדש נשים רבות כאחת והוא שיהיה בכסף שיקדש שוה פרוטה לכל אחת ואחת, ויש לאחת מהן או לאחר לקבל הקידושין על ידי כולן מדעתן (ע"פ רמב"ם שם).
<h2>דף ב:</h2>
וכאשר נתקדשה באחד מאלו שלשה נחשבת אשת איש ונאסרת על כל העולם ונאסר הוא בקרובותיה דתניא (מסכת דרך ארץ פ"א ה"א) המקדש את האשה הרי זה אוסר עליו שבע עריות אמה ואם אמה ואם אביה ובתה ובת בתה ובת בנה ואחותה כל זמן שהיא קיימת, וכולן שנאסרו שעה אחת אין להם היתר עולמית חוץ מאחות אשתו שאין אסורה אלא בחייה (הלכות גדולות דף פ"א ב'). אין הלכה כרב הונא דאמר חופה קונה מדקאמר תלמודא (ג' א') לרב הונא דאמר חופה קונה משמע שאין אנו סוברין כמותו (יבמות נ"ז ב' תד"ה רב).
<h2>דף ה:</h2>
האיש המקדש צריך שיאמר דברים שמשמען שקונה אותה לאשה ויתן לה את הכסף, אבל נתנה היא את הכסף ואמרה לו הריני מקודשת לך וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא אינה מקודשת אבל נתן הוא ואמרה היא הרי זו מקודשת מספק (ע"פ רמב"ם אישות פ"ג הל' א'—ב').
הדברים שיאמר האיש כשיקדש צריך שיהו עניינם שהוא קונה את האשה לא שיהא מקנה עצמו אל האשה, כיצד הרי שאומר לה או כתב לה בשטר שנתן לה, הריני בעלך, הריני ארוסך, הריני אישך, וכל כיוצא בזה, אין כאן קידושין כלל, אמר לה או כתב לה הרי את אשתי, או ארוסתי, או הרי את קנויה לי, הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את זקוקה לי, הרי את לקוחתי, או אומר לה ביהודה הרי את חרופתי, וכל כיוצא בזה הרי זו מקודשת (ע"פ רמב"ם אישות פ"ג ה"ו ע"ש), אמר לה או כתב לה הרי את מיוחדת לי, הרי את מיועדת לי, הרי את עזרתי, הרי את נגדתי, הרי את תחתי, הרי את צלעתי, הרי את סגורתי, הרי את עצורתי, הרי את תפוסתי, הרי זו מקודשת מספק, והוא שיהא מדבר עמה תחילה על עסקי קידושין אבל אם אינו מדבר עמה תחילה על עסקי קידושין אין חוששין ללשונות האילו (ה"ז שם ע"ש במהדורת פרנקל בשנוי נוסחאות), ויש לו לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו רק [שיהא] משמעות הדברים באותו לשון שקנאה (ע"פ רמב"ם שם ה"ח).
<h2>דף ו.</h2>
שנינו בפרק ד' דמעשר שני ומביאה בפרק קמא דקידושין היה מדבר עם האשה על עיסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידשה ולא פירש לה רבי יוסי אומר דיו, אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כרבי יוסי, והוא שעסוקין באותו עניין דהלכה כרבי מחברו שאומר כן. ומסקינן שם שכל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהיה לו עסק עמהן, פירוש (רש"י) לעשות הוראות פן יבא להתיר הערוה, וצריך להודיעו גם פסק זה דרבי יוסי. ורבינו עזריאל פירש לא יהיה לו עסק לדבר עם הנשים מקדושין או מגירושין פן תהיה מקודשת או מגורשת והוא לא ידע (תד"ה לא).
<h2>דף ו:</h2>
מסקינן שם בפרק ראשון [ש]המקדש במלוה אינה מקודשת אפילו היתה בשטר, כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת מפני ש[ה]מלוה להוצאה ניתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועבר[ה] הנאתו (רמב"ם אישות פ"ה הי"ג). והמקדש במלוה ובפרוטה דעתו לקדשה בפרוטה כדמסיק רבא בפרק שני דקידושין (מ"ו א') ומתקדשת באותה פרוטה. פירש רבינו שמשון דווקא כשאמר התקדשי לי במה שהלויתי לך אבל במחילת מלוה מקודשת (כתובות ע"ד א' תד"ה המקדש ע"ש) ואפילו בהנאת מלוה אמרינן התם דמקודשת במה שמאריך לה הזמן. היתה לו מלוה אצלה על המשכון וקידשה באותה מלוה והחזיר לה [את] המשכון הרי זו מקודשת שהרי היא נהנית מעתה במשכון והרי הגיעה הנאה לידה (רמב"ם שם הי"ד). ורבינו יצחק ברבי שמואל אומר שדקדק רבא מדרבי יוסי בר יהודה בפרק ראשון דקידושין (י"ט א' וע"ש בתד"ה במלוה) שהמקדש במלוה אפילו לא החזיר לה עדיין המשכון מקודשת כשאמר לה הרי את מקודשת לי במלוה פלוני שעל משכונך, שאף על פי שהמקדש במלוה אינה מקודשת מפני שלהוצאה ניתנה מכל מקום כשיש עליה משכון נחשבת כאילו היא בעין.
האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזירהו לי אינה מקודשת בין החזירה בין לא החזירה שאם לא החזירתו הרי לא [נתקיים התנאי ואם החזירתו הרי לא נהנית וגם לא] הגיע לידה כלום (רמב"ם אישות פ"ה הכ"ד).
<h2>דף ח.</h2>
אמר רבא אמר רב נחמן האומר לאשה התקדשי לי בדינר והרי לך זה המשכון בידך עד שאתן לך [את] הדינר אינה מקודשת שלא הגיע הדינר לידה ולא המשכון נתן להיות שלה (ע"פ רמב"ם אישות פ"ה הכ"ג). מנה אין כאן משכון אין כאן. ואומר רבינו יצחק דהוא הדין אם אדם נותן מתנה לחבירו והניח אצלו משכון בעבורה אין המשכון משתעבד לו לכלום שהרי לא גוף המתנה הגיע לידו ולא המשכון נתן להיות שלו (ח' ב' תד"ה מנה), כתב מורי אלא יקנה לו בקניין גמור ואחר שיקנה לו יתן המשכון לידו שאז יחול השיעבוד על המשכון, והא דאמרינן בפרק השוכר את האומנין (ב"מ ע"ח א') שאם באתה חבילת פועל לידו, כלומר כלי אומנותו, שוכר עליהם אחרים עד כדי שכרן שקונה המשכיר את החבילה, לשם אינו מדבר בלשון משכון כלל אלא שהתנו עמו בקניין חשוב שישכור פועלים על החבילה שלהם אם יחזרו בהם. היה משכון בידו על חוב שיש לו ביד אחרים וקדש בו האשה אף על פי שאינו שלו הרי זו מקודשת מפני שבעל חוב קונה משכון (ע"פ רמב"ם שם ע"ש) כ[ד]רבי יצחק (ח' ב').
<h2>דף ח:</h2>
האומר לאשה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לפניו לאור או לים או לכל דבר האבד אינה מקודשת (ע"פ רמב"ם אישות פ"ד ה"ג), וכן אם אמרה תניהו לאבא או לאביך אינה מקודשת, [תנהו לפלוני] על מנת שיקבלם לי הרי זו מקודשת כדאיתא בברייתא. וכן אם היה מוכר פירות או כלים וכיוצא בהם ואמרה לו תן לי מעט מאלו ואומר לה אם אתן לך תהא מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת, אבל אם אמרה תן לי מהם או השלך לי או דברים שעניינם שאומרת לא תשחק עמי בדברים אלו אלא תן לי בלבד ונתן אינה מקודשת (רמב"ם שם ה"ה), כך פוסק הלכה במסכת קידושין בפרק קמא (ט' א').
<h2>דף ט.</h2>
האומר לאשה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהם שוים חמישים זוז והיו של משי וכיוצא בזה שהאשה מתאוה להם אם היו שוים חמישים זוז הרי זו מקודשת משעת לקיחה ואין אומרים יושמו בשוק ואחר כך תהא מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא הואיל והם שוים כמו שאמר הרי זו מקודשת משעה ראשונה, ואם אינם שוים אינה מקודשת (ע"פ רמב"ם אישות פ"ז הי"ח) כך פוסק בפרק קמא דקידושין במסקנא דשיראים אינם צריכין שומא כרבה (ז' ב') כאשר בארנו. ומדקדק רבינו יעקב (תד"ה והלכתא) למה אינו אומר בפירוש שהלכה כרבה כמו שמזכיר שם שאר אמוראים שפוסק כמותן ומתוך כך אומר רבינו יעקב שרוצה התלמוד לפסוק [ד]ווקא בשיראין וכיוצא בהן כגון טבעת של זהב בלא אבן אין צריכין שומא מפני ששומתן ידועה קצת אבל במקדש בטבעת שיש בה אבן [ו]פעמים שיש בה[ן] אבן טובה ופעמים שהאשה סבורה שהאבן שוה יותר ממה שהיא שוה ודאי צריך שומא אף על פי שאמר לה כך היא שוה ואפילו אמר לה התקדשי לי בזו במה שהיא שוה, ומכאן סמכו שלא לקדש בטבעת שיש בה אבן.
<h2>דף ט:</h2>
המקדש את האשה בשטר צריך שיכתוב אותו לשם [ה]אשה המתקדשת בו כגט, ואינו כותבו אלא מדעתה, כתבו לשמה [ו]שלא מדעתה אף על פי שנתנו לה מדעתה בפני עדים אינה מתקדשת (ע"פ רמב"ם אישות פ"ג ה"ד) דהלכה כרב פפא ורב שרביא שאומרים (קידושין ט' ב') אינה מקודשת דרבא ורבינא דאמרי מקודשת איתותבו (שם) מההיא דאין כותבין שטר אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם ורב אשי שהוא אחרון סובר בפרק הנושא (כתובות ק"ב ב') שמדבר בשטרי אירוסין ממש ועל תירוץ דרבא ורבינא שמעמידין אותה בשטרי פסיקתא לא סמכינן כך פירש רבינו חננאל בלשון אחד. אמנם בלשון אחר פירש דהלכה כרבא ורבינא דאמרי מקודשת ועל התירוץ שמתרץ בפרק הנושא להיפך דבשטרי אירוסין ממש מדבר אין לסמוך. וכן פוסק בהלכות גדולות דרב יהודאי גאון בסוף הלכות קידושין (דף פ"ד א').
איש ואשה שהיה ביניהם שדוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך ואמרה לו וכמה אתה נותן או כותב לי כך וכך, וכן האב שפסק על ידי בנו ובתו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך ועמדו וקדשו קנו אותן דברים אע"פ שלא היה ביניהם קניין מידם, ואלו הם הדברים הנקנין באמירה (רמב"ם אישות פכ"ג הי"ג). דבר זה שאמרנו מביאו רבינא בפרק ראשון דקדושין (ט' ב') ומשמע שסוברין שנקנין באמירה בלא שום כתיבה ואילו במסכת כתובות בפרק הנושא (ק"ב ב' ותד"ה רבה) אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא אמר ליה לא ניתנו ליכתב ומקשה שם רבינא לרב אשי להוכיח שניתנו ליכתב משמע שחולק עליו, ויש לתרץ שבמסכת קידושין חזר והודה לרב אשי. ורבינו מאיר פירש שלעולם חולק על רב אשי וכן [ה]פירוש דברים הללו של פסיקתא צריכים הם ליכתב שאין נקנין באמירה לבדה ומה שתפס נקנין באמירה לא בא אלא למעט קניין או אין צריכין שנקנין באמירה לבדה בלא קניין וכתיבה ואמר רבינא שם שלכל הפחות צריכין לכתוב ורב אשי חולק עליו. וצריך לדקדק הלכה כדברי מי שהרי דין גדול תלוי בזה על נדוניית חתנים [של] עכשיו שאין רגילות לכתוב. ובסדר תנאים ואמוראים כתב [יד] רבינו יוסף טוב עלם [כתוב] רבינא ורבי אשי הלכה כרבינא אבל ר"י ברבי שמואל פוסק כרב אשי לגבי רבינא שהרי רבינא ורב אשי שניהם סוף הוראה היו (ב"מ פ"ו א') ורב אשי היה גדול ממנו כדאמרינן בגיטין (נ"ט א') מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, ורבינא היה תלמיד חבר לרב אשי כדאיתא בפרק הדר (עירובין ס"ג א'). עוד מדקדק רבינו שמואל (קידושין ט' ב' תד"ה הן) דדווקא עמדו וקדשו בתוך הדברים ועשו קידושין כדמשמע לשון עמדו, ואומר ר"י שאין זו ראייה שדרך התלמוד בלשון זה כדגרסינן בפרק בית שמאי (יבמות ק"ח א') קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת (שם בתו'). בד"א כשפסק האב לבתו בין גדולה בין קטנה ופסק האב האחד לבנו ובנישואין הראשונים שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים גמר ומקנה לו באמירה, וכן מפרש בירושלמי (כתובות דף ל"ב א'), אבל אח שפסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים או האב שפסק לבנו או לבתו בנישואין שניים לא קנו אותן הדברים עד שיקנו מיד הפוסק שנותן כך וכך (רמב"ם שם הי"ד).
<h2>דף יב.</h2>
מוכיח בפרק קמא דקידושין שאם קידש אשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות (משוה) [מ]פרוטה הרי זו מקודשת מספק וצריכה גט מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר (רמב"ם אישות פ"ד הי"ט), ונראה לרבינו משה (שם) שאם קדש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם לא היה שוה פרוטה באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסיד ויאבד ולא יהיה שוה כלום.
<h2>דף יב:</h2>
אמרינן בפרק ראשון דקידושין שרב היה מצוה להכות מכת מרדות לכל מי שעושה תחילת קניינו בביאה מפני שזה הרגל פריצות (ע"פ תו' יבמות נ"ב א' ד"ה דמקדש) אע"ג שכבר שידך. וכן המקדש בלא שידוכין וכן המקדש בשוק אע"פ שכל אלה קידושין גמורין מכין אותו מכת מרדות שדבר זה דומה להרגל [ל]זנות (לשון רמב"ם אישות פ"ג הכ"ב ע"ש). עוד היה מלקה על דמבטל גיטא ועל דמסר מודעא אגיטא, ועל דמצער שליחא דרבנן, ועל דחיילא שמתא עילויה תלתין יומי ולא אתי תבע שמתיה, ועל חתנא דדייר בבי חמיו, כדאמר (פסחים קי"ג א') הוי זהיר באשתך מחתנך הראשון (רש"י). אמנם נהגו העולם לעניין חתן כנהרדעי דאמרי בכולהו לא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בביאה (תד"ה בכולהו).
<h2>דף יט.</h2>
יש לאיש לעשות שליח לקדש בין אשה פלונית בין אשה משאר נשים, וכן אשה הגדולה עושה שליח לקבל קידושין בין מאיש פלוני בין משאר אנשים, וכן האב עושה שליח לקבל קידושי בתו כל זמן שהיא ברשותו, ואמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך (ע"פ רמב"ם אישות פ"ג סהי"ד) מדרבי יוסי בר רבי יהודה, פירוש שרבי יוסי בר רבי יהודה אומר מעות הראשונות של מכירת אמה העבריה לא לקידושין ניתנו וכשמייעדה האדון בקטנותה אומר לה התקדשי לי בשעבוד שיש לי עליך, ולכך מצריך שיהא מייעדה בתוך שש בשעה שיש בה שוה פרוטה במלאכתה אם תעשנה, דהרי הוא כמו שאמר לה אביה צאי והתייעדי מדעתיך לפלוני, ומדלא קאמר לרבי יוסי בר רבי יהודה אלא מדרבי יוסי ברבי יהודה, שמעינן שסובר שכך הלכה ואומר רבינו יצחק דאפילו רבנן מודים בזה דלא גרע תן מנה לבתי ותתקדש בתי לך מתן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך דאמר התם (ז' א') שהיא מקודשת מדין ערב (ע"ש י"ט א' בתד"ה אומר) והא דנקט מדרבי יוסי בר רבי יהודה היינו משום שיש לדקדק כך מתוך דבריו אבל מדרבנן אין הוכחה שיסברו כך אלא מתוך הסברא, ואע"ג דרב נחמן בר יצחק אומר (שם) דקסבר רבי יוסי ברבי יהודה דמעות הראשונות לקידושין ניתנו ולפי זה אין לדקדק כלום מדרבי יוסי ברבי יהודה, מכל מקום מתוך הסברא יש לדקדק כך לדברי הכל כאשר בארנו. אמנם סוגיית התלמוד מוכחת דלא כרב נחמן בר יצחק, שהתלמוד נושא ונותן ולבסוף אמר (שם) ולרב נחמן כו'. [ו]אם יקשה לך על פסק זה והלא אין מעשה קטן כלום וגם שנינו במסכת גיטין (נ"ט ב') מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום אבל לא מדין תורה, תוכל לתרץ כי יש חילוק בין מציאה למתנה כי יש שם דעת אחרת מקנה, וכן מוכיח בפרק התקבל (גיטין ס"ה א') דכל מקום שיש דעת אחרת מקנה יש לקטן זכייה מן התורה (תו' שם).
<h2>דף יט:</h2>
המקדש האשה על מנת שאין לה עליו שאר כסות ועונה אומרת לו בשאר וכסות תנאך קיים, כרבי יהודה, מפני שהוא תנאי שבממון, אבל בעונה תנאך בטל שהתורה חייבה אותך בעונה והרי זו מקודשת ואתה חייב בעונתה ואין בידך לפטור עצמך בתנאך וכן כל כיוצא בזה (ע"פ רמב"ם אישות פ"ו ה"י ע"ש).
<h2>דף מא.</h2>
אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן בפרק התקבל (גיטין ס"ד א') ובפרק שני דנזיר (י"א ב') האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם והלך שליח ולא החזיר שליחותו נאסר בכל הנשים שבעולם מאי טעמא חזקה שליח עושה שליחותו ובכל אחת ואחת יש לחוש שמא קידש אמה או אחותה או בתה ואף על פי שהן מותרות לו לעולם, הוא אסור דהוה ליה כמו האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו (קידושין ס"ה א') (ע"פ ה"ג דף פ"א ב'). ומסקינן בפרק התקבל (ס"ד ב') במה דברים אמורים להחמיר אבל להקל אין אומרים בשל תורה חזקה שליח עושה שליחותו. ופלוגתא דרב נחמן ורב ששת הוא בפרק בכל מערבין (עירובין ל"א ב'—ל"ב א' ותד"ה רב וע"ש) ושיטה זו כרב נחמן שפוסק רבינו תם הלכה כמותו ולכך לא חש התלמוד להביא דברי רב ששת עם דברי רב נחמן בפ"ק דחולין (י"ב א').
שליח האיש כשמקדש יאמר הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה ואם שליח האשה הוא שמקבל הקידושין יאמר לו הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי וכן המקדשת על ידי האב אומר הרי בתך פלונית מקודשת לי (ע"פ רמב"ם אישות פ"ג הי"ח) וכשהקטנה מקבלת הקידושין יאמר לה הרי את מקודשת לי וכו'. אמרינן בפרק שני דקדושין (מ"א א') שמצוה על האשה שתקדש עצמה ושיקדש אדם אשתו בעצמו יתר מעל ידי שלוחו, וגם אין ראוי לאדם לקדש אשה עד שיראנה ותהיה ישרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ותהיה מגורשת או שוכב עמה והוא שונאה (ע"פ הי"ט שם).
תנן האיש מקדש בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו, שנאמר (דברים כ"ב ט"ז) את בתי נתתי לאיש הזה (כתובות מ"ו ב'). ומדקדק התלמוד כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא מסייע ליה לרב דאמר אסור לו לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. הלכה רווחת היא בישראל שקידושי קטנה ונערה לאביה, וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה, ובכתובתה אם נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין הוא זכאי בכל עד שתבגר (ע"פ רמב"ם אישות פ"ג הי"א). בגרה הבת אין לאביה רשות בה והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשת אלא לדעתה, וכן [אם] השיאה ונתארמלה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה אע"פ שעדיין היא קטנה, כיון שנשאת אין לאביה רשות בה לעולם (שם הי"ב).
תנן האיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה, וזה למדנו ממקרא זה ויצאה והיתה מה ביציאה מגרש ומתגרשת על ידי שליח אף בהוויה כן, וביציאה מניין דתניא ושלח מלמד שהאיש עושה שליח ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח (ע"פ ה"ג דף פ"א ב'). תנן (נ' א') האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה [פלונית] במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת, אבל אם אמר לו לך וקדש לי אשה פלונית והיא במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר הרי זו מקודשת.
<h2>דף מג.</h2>
עדי קדושין וגירושין אין צריך לומר להם אתם עדי אלא כיון שקידש בפניהם או גירש בפניהם הרי היא מגורשת או מקודשת (רמב"ם אישות פ"ג ה"ח) כדאמרינן במסכת קידושין בפרק שני אלא מעתה קדש האשה בפני שנים הכי נמי דצריך לומר אתם עדיי.
כל העושה שליח לקבל קידושין צריך לעשותו בפני [שני] עדים, אבל האיש שעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדות בשליחות האיש אלא להודיע אמיתות הדבר, לפיכך אם הודו השליח והמשלח אין צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואינן צריכין עדים (רמב"ם אישות פ"ג הט"ו) וכן פירש רבינו יצחק בתשובה אחת (עי' עשה נ' דף קל"ג א' בד"ו [הו' בגיטין ב' א']). מסקינן בפרק שני דקדושין [שהלכה] שהשליח נעשה עד לפיכך אם שלח שנים לקדש לו אשה והלכו וקדשו אותה הן הן שלוחים והן הן עדי קידושין ואין צריכין לקדשה לו בפני שנים אחרים (שם הט"ז). והכל כשרים לשליחות זה חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאינם בני דעת, והגוי והעבד לפי שאינן בתורת גיטין וקידושין (עי' רמב"ם שם הי"ז).
<h2>דף מד:</h2>
קטנה שקדשה עצמה בחיי אביה אין קידושיה קידושין ואין נישואיה נישואין, וקטנה דאיתיה לאבוה במדינת הים ואנסיבתה אמה ואחיה אשאילת הדא מילתא קמי רבנן כמה זימנין ואמרו דשפיר עבדן דנישואין תיקנו לה לקטנה אי איתיה לאב מקדש לה קידושי תורה ואי לא מינסבא בתקנתא דרבנן וכמה דגדלה גדלי נשואי דידה וכדאתי אב לא צריך לקדשה ע"ד כא"ן דבר"י הלכו"ת גדולו"ת (דף פ"ד א'). ורבינו יצחק אומר שאין נישואיה נישואין אפילו מדרבנן תדע שהרי בפרק שני דקידושין שמביא משנתינו דריש יבמות וכל העריות הנשואות לאחים אם מתו או מיאנו צרותיהן מותרות להתייבם ומדקדק [ד]קידשה מאן אילימא דקידשה אב במיאון סגי לה והלא צריכה גט, ולמה אינו מעמידה בעניין שפירש בהלכות גדולות. וגדולה מזו אומר רבינו מנחם שאפילו לקיימה אסור שמא קידשה אביה לאחר ואינו נראה לרבינו יעקב ולרבינו יצחק לאוסרה עליו מחמת חששא זו שאם באת לחוש לכך אם כן אם מת אביה במדינת הים תאסר לכל דשמא קידשה אביה ואין אנו יודעין למי (ע"פ תו' מ"ה ב' ד"ה בפירוש ע"ש).
<h2>דף מה:</h2>
מוכיחות ההלכות בפרק שני דקידושין שאם נתקדשה קטנה והוא הדין נערה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה, שהלכה כרבינא שסובר (מ"ה ב') כן לגבי רב ושמואל שחולקין עליו מפני שרבינא הוא אחרון וכן פוסקין רב האי גאון והלכות גדולות והשאלתות (רי"ף דף י"ט א'), ואפילו נתארמלה או נתגרשה מאותן קידושין אינה אסורה על הכהן, ובין היא בין אביה יכולין לעכב, כדברי רב (מ"ו א'), בין נתקדשה בפניו בין שלא נתקדשה בפניו אינה מקודשת (ע"פ רמב"ם אישות פ"ג הי"ג). היתה הבת ספק בוגרת [בין] שקדשה אביה שלא לדעתה בין שקדשה היא עצמה שלא מדעת אביה הרי היא מקודשת מספק לפיכך צריכה גט מספק (רמב"ם שם הי"ד).
<h2>דף נא.</h2>
האומר לשתי אחיות הרי אחת מכם מקודשת לי ונתן להם פרוטה או שקיבלתה אחת על ידי חבירתה, וכן [ה]אומר לאב הרי אחת מבנותיך מקודשת לי וקבל האב קדושין אף על פי שקדושין אלו הן קדושין שלא נמסרו לביאה שאסור לו לבא על אחת מהן אף על פי כן קידושין תופסין בהן וכולן צריכין ממנו גט (ע"פ רמב"ם אישות פ"ט ה"ג) דהלכה כאביי שאומר כן במסכת קידושין.
<h2>דף נא:</h2>
שנינו בפרק שלישי דקידושין ומביאה בפרק שני (נ"א ב') המקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל אפילו עשאתו הבוגרת שליח דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה להשיא [ה]בוגרת. מכאן מדקדק רבינו יעקב (שם נ"ב א' תד"ה והילכתא וע"ש) שאם שידך אחת מבנותיו לאחד ואמר לו בסתם בתך מקודשת לי מסתמא המשודכת קדש כיון שיש עליו חרם [ו]תקנת [ה]קהילות לא שביק לה ומקדש האחרת, ואפילו במקום שאין תקנה מכל מקום שארית ישראל לא יעשו עולה כמו שאומר שם (מ"ה ב') וכל שכן אם המשודכת במקום החתן והאב שדעתו עליה, וכל שכן אם אמר לו בתך הגדולה ואין לו בנות כי אם מאשה אחת שאז אין שום ספק שגדולה שבכולן רוצה לומר כדאיתא בפרק האומר (ס"ד ב') דאמצעית שמה אית לה.
<h2>דף נב:</h2>
מסקינן שם בפרק שני שהמקדש בגזל שלה אינה מקודשת, ואם שידך קודם לכן ואחר כך קדשה בגזל שלה מקודשת. קדשה בגזל של אחרים אם נתייאשו הבעלים מאותו גזל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת.
<h2>דף נו:</h2>
המקדש בדבר שאסור בהנאה אינה מקודשת כדאיתא בפרק שני דקדושין (נ"ו ב'), ואפילו היה אסור מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית מיום ארבעה עשר אינה מקודשת (ע"פ רמב"ם אישות פ"ה ה"א) כדאיתא בפרק קמא דפסחים (ז' א'). עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקדש בדמיו הרי זו מקודשת (שם ה"ב). ולכתחילה לא יקדש [בדמיו] כדאיתא בנדרים בפרק השותפין (מ"ז ב'), ואיסור זה מדבריהם לו לבדו אבל לאחר מותר (עי' חולין ד' ב' תד"ה מותר). חוץ מעבודה זרה שאם קידש בדמיה אינה מקודשת מפני שדמי ע"ז אסורין בהנאה כמוה (רמב"ם שם).
<h2>דף נח:</h2>
בתחילת פרק שלישי דקדושין אמר העושה שליח לקדש לו אשה והלך השליח וקדשה לעצמו הרי זו מקודשת לשליח ואסור לעשות כן, וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא (רמאי) [ו]רשע (רמב"ם אישות פ"ט הי"ז).
<h2>דף ס.</h2>
שנינו בפרק האומר (קידושין ס' א') האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז הרי זו מקודשת והוא יתן, ואיתמר עלה רב הונא אמר והוא יתן פירוש והרי היא מקודשת מיד ועליו לקיים התנאי ואם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בין קידושין לנתינה קדושי שני אינו כלום שסובר כרבי מאיר דאמר כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי. והלכה כרב הונא שר' יוחנן סובר כמותו שם וגם ר' אליעזר דפסקינן שם כוותיה בפרק קמא דקדושין (ח' א') סובר כרב הונא. כתב רבינו משה (אישות פ"ו הי"ז) שכל האומר מעכשיו אין צריך לכפול התנאי ולא להקדים תנאי למעשה אלא אע"פ שהקדים המעשה תנאו קיים אבל צריך להתנות בדבר שאיפשר לקיימו אבל אם התנה בדבר שאי איפשר לקיימו הרי זה כמפליג בדברים ואין שם תנאי, וכן האומר על מנת הרי הוא כאומר מעכשיו ואין צריך לכפול התנאי ולא להקדימו למעשה. ונראה לי דעתו בזה שאף על פי שבפרק מי שאחזו (גיטין ע"ה א') מוכיח דאפילו בעל מנת מצריך רבי מאיר כפילות אין הלכה כמותו בזה דרב אשי (שם עמ' ב') ורבא (סוכה מ"א ב' ע"פ גיטין שם ע"א תד"ה אלא) סוברים דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ושם באותו עניין דמעכשיו אינו מצריך [שום] כפילות.
<h2>דף סא.</h2>
המקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת וכל תנאי שבעולם בין בקידושין בין בגירושין בין במקח וממכר בין בשאר דיני ממון צריך להיות בתנאי ארבעה דברים, ואילו הן, שיהא התנאי כפול, והן קודם ללאו, ושיהא התנאי קודם למעשה, ושיהא התנאי דבר שאיפשר לקיימו (ע"פ רמב"ם אישות פ"ו הל' א'—ב'), וכל אלו הארבעה היו בתנאי בני גד ובני ראובן, ותנן (קידושין ס"א א') רבי מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי דכתיב ביה (במדבר ל"ב, כ"ט ל') אם יעברו בני גד ובני ראובן ונתתם וגו' ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם. ואף על פי שחכמים חולקין על רבי מאיר, הלכה כרבי מאיר, דבפרק מי שאחזו (גיטין ע"ה ב') סוברים שמואל ורבא כמותו הלכה למעשה. ואם חסר התנאי אחד מארבעה דברים אלו הרי התנאי בטל וכאלו אין שם תנאי כלל אלא תהיה מגורשת או מקודשת ויתקיים המקח או המתנה וכאלו לא התנה כלל (רמב"ם שם).
<h2>דף סד:</h2>
שנינו בפרק שלישי דקידושין ומביאה בפרק שני (נ"א ב') המקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל אפילו עשאתו הבוגרת שליח דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה להשיא [ה]בוגרת. מכאן מדקדק רבינו יעקב (שם נ"ב א' תד"ה והילכתא וע"ש) שאם שידך אחת מבנותיו לאחד ואמר לו בסתם בתך מקודשת לי מסתמא המשודכת קדש כיון שיש עליו חרם [ו]תקנת [ה]קהילות לא שביק לה ומקדש האחרת, ואפילו במקום שאין תקנה מכל מקום שארית ישראל לא יעשו עולה כמו שאומר שם (מ"ה ב') וכל שכן אם המשודכת במקום החתן והאב שדעתו עליה, וכל שכן אם אמר לו בתך הגדולה ואין לו בנות כי אם מאשה אחת שאז אין שום ספק שגדולה שבכולן רוצה לומר כדאיתא בפרק האומר (ס"ד ב') דאמצעית שמה אית לה.
<h2>דף סה.</h2>
גרסינן בפרק האומר אמר רב נחמן אמר שמואל המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושין אפילו שניהם מודים, וכן אמרו משמיה דרב המקדש בעד אחד בי דינא רבה אמרו אין חוששין לקידושיו מאן בי דינא רבה רבינו הקדוש, מתוך כך פוסק בהלכות גדולות (דף פ"ג ד') ורב אלפס להקל. אמנם בסוף הסוגיא אומר מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין רב פפא אמר חוששין ולא נפסק הלכה כמי, וראוי להחמיר. כך פסק הרב רבי אליעזר ממיץ (יראים סי' ז'). כתוב בהלכות גדולות (דף פ"ד א') היכא דקידש בפסולי עדות דרבנן קידושי מעליא לא הוו עד דהדר מקדש בעדים כשירים ואפילו הכי לא משתריא לעלמא אלא בגיטא, וליכא בין פסולי עדות דאורייתא לפסולי עדות דרבנן אלא לגט אשה בלבד אבל לכל עדות שבתורה כי הדדי נינהו כמו שאלו פסולים כך אלו פסולים.
